ת"א 10202-06-10 אבו עיאש נ' מדינת ישראל

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע יליד שנת 1973 עותר לפיצוי בגין נזק ראייתי אשר גרמה לו, לטענתו, הנתבעת. הנתבעת היא מדינת ישראל- משטרת ישראל.
2. מכתב התביעה עולה, כי ביום 8.6.03 התפוצצו סוללות בביתו של התובע בעת טעינתן והפיצוץ העז גרם לכוויות ונזקים שונים בכל חלקי גופו של התובע ובעיקר בידו השמאלית, במצח, באף ובעיניים.
3. בעקבות התאונה, הובהל התובע לבית חולים צרפתי בנצרת ומשם לבית חולים העמק בעפולה. התובע טופל ואושפז במשך שבוע. בהמשך, הועבר לבית חולים הדסה- עין כרם שם עבר ניתוחים בעיניו ואושפז עד ליום 17.9.03.
4. התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרם לו עיוורון מוחלט בעין שמאל וליקוי ראיה חד והתחלה של קטרקט בעין ימין. לטענתו, הוא אובחן כסובל מפירפורציה בעין שמאל והומלץ לו על עקירת העין והרכבת פרוטזה וכן שימוש בעדשות טיפוליות. המוסד לביטוח לאומי קבע, כי נכותו הצמיתה של התובע הינה 100%.
5. לטענת התובע, הנתבעת חקרה את האירוע בחשד, כי מדובר באירוע פלילי ובמהלך החקירה לקחה את הסוללות שפגעו בעיניו. תיק החקירה האמור נסגר עקב חוסר אשמה פלילית. לטענתו, ביום 10.6.04 הוא פנה לנתבעת בבקשה לעיין בחומר החקירה ובבקשה להחזרת הסוללות לשם מיצוי הדין עם יצרן הסוללות. לטענתו, הוא פנה בשנית ביום 22.7.04. ביום 8.9.04 השיבה לו הנתבעת, כי לאחר בדיקה הוברר, כי שרידי הסוללה הושמדו.
6. התובע טוען, כי הנתבעת התרשלה כלפיו והפרה חובה חקוקה שעה שלא השיבה לו את המוצג עם סגירת תיק החקירה. כן טוען, כי יש להפוך את נטל ההוכחה כך שעל כתפי הנתבעת יהיה להוכיח שהיא לא התרשלה.
7. לטענת התובע, טרם התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו ובעקבות התאונה נשלל כושר השתכרותו לחלוטין, הוא עבר מסכת של כאב וסבל ונזקק לעזרת צדדים שלישיים. עוד טוען, כי נזקק ויזקק לטיפולים רפואיים, עזרים מיוחדים, התאמת דיור ויגרמו לו הוצאות בגין נסיעות לשם קבלת טיפולים. לטענתו, על הנתבעת לפצותו בגין נזקיו.
8. לטענת הנתבעת, התביעה אשר הוגשה ביום האחרון של תקופת ההתיישנות, הוגשה בשיהוי ניכר והשתהות זו הביאה לכך שלא ניתן להתחקות היום אחר גורל השרידים ועל כן אין לתובע להלין אלא על עצמו. לטענתה, בשל השיהוי נגרם לה נזק ראייתי ואין בידה להוכיח כיצד פעלה. עוד טוענת, כי עומדת לה החזקה לפיה היא פעלה באופן תקין וחוקי.
9. לטענת הנתבעת, אין מקום להורות על היפוך נטל הראיות שכן הפיצוץ נשוא התביעה לא נגרם בשל מעשיה או מחדליה וכמו כן העובדות הרלוונטיות מצויות במלואן בידיעת התובע.
10. הנתבעת טוענת, כי התובע נהג לאסוף סוללות ולעשות בהן שימושים שונים, לאו דווקא כאלה שלשמם נועדו. לטענתה, למיטב ידיעתה, התובע טען סוללה ישנה יחסית וביקש לבחון האם היא טעונה על ידי חיבורה לחוט חשמל ומנורה שהיו ברשותו. בשל כך, התרחש כעבור שניות הפיצוץ הנטען. לטענת הנתבעת, התובע עסק בפעילות מסוכנת שגרמה לנזקיו.
11. לטענתה, שרידי הסוללה נתפסו לצורך ביצוע חקירה ואין לה מידע בדבר גורלם של השרידים מאחר וחלפו שבע שנים בעוד שתקופת הביעור של תיקים בהם לא הוגשו תביעה ו/או כתב אישום הינה חמש שנים בעבירות מסוג חטא ועוון כגון האירוע בו עסקינן.
12. עוד טוענת הנתבעת, כי חלפו ארבעה חודשים מהמועד בו נמסרה לתובע הודעה לפיה הוחלט על סגירת תיק החקירה ועד שפנה לקבל את המוצג שנתפס. הנתבעת טוענת, כי בתקופה האמורה הממונה על החקירה הפעיל את הסמכויות המוקנות לו לגבי גורלו של מוצג ובעיקר כאשר מדובר בפריט האסור בהחזקה או שימוש. לטענתה, אין בידיה ראיות לפיהן התקבל מכתבו של התובע מיום 10.6.04 וכי הפניה היחידה המצויה אצלה הינה מיום 22.7.04. הנתבעת טוענת, כי הנזק הראייתי נגרם לתובע בשל השיהוי הרב בפניותיו אליה- הן לאחר השמדת השרידים והן באשר להגשת התביעה.
13. לטענת הנתבעת, היא נהגה בהתאם לדין ולנוהל החלים על תפיסת מוצגים כגון שרידי סוללה ולא התרשלה בכל הנוגע לטיפול בהם וכן לא הפרה חובת זהירות.
14. הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים וקשר סיבתי בינם לבין האירוע וכי הנזקים הנטענים נגרמו בנסיבות שלא היו בשליטתה ולא היה בידה לצפות או למנוע. היא טוענת, כי הנזק נגרם בשל רשלנות התובע. הנתבעת מוסיפה, כי היא ומי מטעמה פעלו בצורה זהירה וסבירה ללא רשלנות וכפי שעובד ציבור סביר היה פועל בנסיבות העניין.
15. התובע הגיש כתב תשובה במסגרתו טען, כי התביעה לא הוגשה בשיהוי אף אם הוגשה ביום האחרון של תקופת ההתיישנות. עוד טוען, כי הנתבעת לא שינתה מעמדה לרעה שכן כבר בשנת 2004 הודיעה שהסוללות הושמדו. התובע טוען, כי לא הגיש את התביעה במועד בו הגיש אותו בין היתר מאחר ונכנס לכלא ביום 6.3.07 ונכון למועד הגשת התביעה עדיין היה התובע במאסר ואף לא היה זכאי לחופשות וכי הוא לא ויתר על זכותו להגיש את התביעה.
16. עוד טוען התובע, כי תשובת הנתבעת בדבר השמדת הסוללות ניתנה כשנה ושלושה חודשים לאחר האירוע כאשר תקופת הביעור הינה חמש שנים. לטענתו, לא ברור הקשר בין השמדת הסוללות ותקופת הביעור הנטענת.